לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי נזק, לאור התייחסותו הרשלנית של המוהל; הנזק נגרם במהלך ביצוע פעולת המילה שנעשתה על ידי המוהל, שהיה בעל השליטה המלאה והיחידה בביצועה; והאירוע נשוא המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

בנסיבות העניין, הוכחו יסודות עוולת הרשלנות: אין, ולא יכול להיות ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המוהל לבין הנימול והוריו. כמו-כן, הפר הנתבע את חובת הזהירות הקונקרטית שכן הסיבה הסבירה ביותר לנמק הייתה חבישה הדוקה מידי של איבר המין לאחר ביצוע המילה. הפרה זו, כמו גם אי-בדיקתו של התינוק לפני המילה, היא שגרמה לנזקו ולנזקיהם של הוריו.

בנסיבות העניין, לא קיימת חובת זהירות מושגית בין התובעים לבין המועצה המקומית, בהיעדר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המועצה לבין המוהל. אין לראות בהוראת החוק המחייבת מועצה מקומית לתקצב את המועצה הדתית בשיעור של 60% מתקציבה, כיוצרת יחסי עובד ומעביד.

היותה של המילה בגדר ציווי דתי אינו הופך אותה לשרות שניתן על ידי המדינה ושלוחותיה, ולכן לא ניתן לחייב את משרד הדתות באחריות שילוחית לתוצאות עריכת המילה. אומנם ייתכנו מקרים בהם תישא המדינה באחריות עקב הפרת חובתה לקיים פיקוח, אך תנאי לכך הוא, שלמדינה תהא מלכתחילה סמכות פיקוח, סמכות אשר עשויה ליצור הסתמכות סבירה של האזרח, שהמדינה מפקחת כראוי, ויודגש כי גם במקרה כזה, מוטל על בית המשפט לבחון אם המדינה התרשלה במחדלה זה.

בנסיבות העניין, משערך המוהל את המילות באופן פרטי, שלא במסגרת תפקידו הציבורי כרב הישוב, לא קמה חובת זהירות מושגית בין התובעים לבין משרד הדתות.

ביהמ"ש ציין כי כי הימנעות המחוקק מהסדרת נושא עריכת המילות, עולה כדי מחדל רשלני של מדינת ישראל, שכן הוא גורם לפגיעה קשה בנימולים שנפגעו מפעולה רשלנית של מוהל, דבר המנוגד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פסק דין

בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי הקטין כ. נ. (להלן: "הקטין") ועל ידי הוריו ה"ה כ. א. וד. (להלן: "ההורים") כנגד הרב משומר צוברי (להלן: "המוהל"), כנגד המועצה המקומית גן יבנה (להלן: "המועצה המקומית"), כנגד מדינת ישראל - משרד הדתות (להלן: "משרד הדתות") וכנגד המועצה הדתית גן יבנה (להלן: "המועצה הדתית"), וכן הודעת צד שלישי אשר הוגשה על ידי מדינת ישראל - משרד הדתות כנגד ההורים וכנגד המוהל.

העובדות הצריכות לעניין

51293712.1 הקטין, יליד 8/4/95, נימול ביום 15/4/95 על ידי המוהל. באותה עת שימש המוהל כרב של המועצה המקומית.נ

בערבו של יום המילה, הבחינה אֵם הקטין בהשחרת אזור עטרת הפין. המוהל התבקש לסור ולבדוק את מקום המילה, ולמרות חוסר רצונו, ועקב התעקשות האֵם (כך לגרסת ההורים) הגיע לבית המשפחה, ולאחר בדיקת איבר המין של הקטין, ביקש מההורים פולידין ואבקה צהובה, אולם היות ולאֵם היה רק פולידין, מרח המוהל על איבר המין פולידין בלבד. המוהל הרגיע את האֵם וטען "שהכל בסדר" (סעיף 3 ה' לכתב התביעה מתוקן), אלא שהאֵם לא היתה רגועה, ולמחרת, ביום 16/4/95 התקשרה האֵם למוהל פעם נוספת, אולם אשת המוהל ענתה לה שהמוהל חולה. לדברי האֵם, התקשרה למוהל פעם נוספת גם ביום שלמחרת, ביום 17/4/95 אלא שפעם נוספת, אשת שיחתה היתה אשת המוהל ולא המוהל עצמו, וזו אמרה לה "שאם הנתבע (המוהל - ד.ג.) אמר ביום קודם שהמקום תקין, אז אין מה לדאוג" (סעיף 3 ז' לכתב התביעה המתוקן), אלא שהאֵם לא היתה רגועה ופנתה לרופא ילדים אשר "מצא כי עטרת הפין היתה שחורה, והפנה את האֵם והקטין בדחיפות לבית החולים..." (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן). הקטין אושפז בבית החולים מיום 18/4/95 עד יום 24/4/95. בבדיקה בבית החולים נמצא חסר עור משמעותי של הפין, וכן נמצא כי עטרת הפין היתה שחורה, "כלומר נמקית" (סעיף 5 ב' לכתב התביעה המתוקן). הקטין טופל בבית החולים, וביום החמישי לאישפוזו נכתב בגיליון האישפוז כי עטרת הפין נראתה נפרדת כמעט לחלוטין וביום השישי הוסרה עטרת הפין. "מדובר בנמק של עטרת הפין, ונשירת החלק הנמקי". (סעיף 5 ה' לכתב התביעה המתוקן) לאחר אובדן עטרת הפין, הפך הפין להיות לכוד וחבוי בעור הסובב אותו, וביום 14/4/97 נותח הקטין בבית החולים שניידר לילדים, על ידי פרופ' ליבנה, כאשר מטרת הניתוח היתה לשחרר את הפין על מנת לאפשר לו להתבלט החוצה. במהלך הניתוח כוסה הפין בשתל שנלקח מרירית הפה של הקטין, וזאת "על מנת להשלים את חסר העור ולתת לפין מראה תקין יותר" (סעיף 7 ב' לכתב התביעה המתוקן), אולם הניתוח לא צלח, והפין נותר חבוי ולכוד.

להמשך קריאת פסק הדין הקש כאן

��

������ - תביעות בעקבות ברית מילה 1

�� - תביעות בעקבות ברית מילה 1